פסק-דין בתיק ב"ל 36456-07-11

1.         התובע הגיש תביעה שבה ביקש להכיר באוטם שריר הלב ממנו סבל ביום 10.11.05 כפגיעה בעבודה.

2.         התובע, יליד 1947, עבד במשך שנים רבות כמנהל בחברה "וילאר אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "החברה").

התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה ביום 19.11.07. לדברי התובע, מאחר שעד ליום 24.3.11 הוא לא קיבל החלטה בבקשתו, הוא הגיש לבית הדין תביעה למתן החלטה, שהתנהלה בתיק בל נצ' 46862-03-11 (להלן: "התביעה הראשונה"). במסגרת אותה תביעה הודיע הנתבע כי החלטה על דחיית התביעה ניתנה עוד בשנת 2008. לגרסת ב"כ התובע הוא קיבל עותק ממנה רק ביום 18.7.11, אז החליט להגיש התביעה שבפנינו.

התובע טען כי ביום 10.11.05 עסק בעל מלאכה בבניית קונסטרוקציה בצמוד למשרדי החברה. במהלך ביצוע העבודה ביקש אותו בעל מלאכה את עזרתו של התובע בהרמת ודחיפה של הקונסטרוקציה הכבדה, פעולה שדרשה מאמץ פיזי שהתובע אינו מורגל בה. עבודת התובע בחברה לא הייתה כרוכה בכל מאמץ פיזי.

לאחר העבודה חש התובע חולשה ומאוחר יותר הובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מאוטם שריר הלב.

התובע טען כי הרמת הקונסטרוקציה הייתה אירוע חריג ביחס לשגרת עבודתו של התובע, בשל המאמץ החריג לו נדרש. על כן, ביקש התובע להכיר באותו אירוע כאירוע חריג בעבודה ולמנות מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין לעניין הקשר הסיבתי.

3.         הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף, בשל התיישנות, מאחר שהתביעה הוגשה בחריגה מן המועד שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל -1969 (להלן: "התקנות").

הנתבע טען כי הוא הודיע לתובע במכתבו מיום 30.11.08 כי תביעתו נדחתה וכי אין הוא מכיר בפגיעה לה הוא טוען מיום 10.11.05 כפגיעה בעבודה. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה לבית הדין רק ביום 21.7.11, קרי, בחלוף כשלוש שנים, עת המועד להגשת תובענה הוא עד 12 חודשים.

לגופו של עניין, טען הנתבע כי ביום 10.11.05 לא אירע לתובע אירוע תאונתי ו/או אירוע חריג כלשהו ולכן לא אירעה לתובע פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). לחילופין, טען הנתבע כי השפעת האירוע הנטען והמוכחש על הופעת האוטם היא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

4.         ב"כ התובע הגיב לבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות וטען כי התובע קיבל לראשונה את ההחלטה בדבר דחיית תביעתו לאחר שהוגשה התביעה הראשונה, ביום 18.7.11.

ב"כ התובע ציין כי התובע הגיש תביעה לבית הדין בגין הכרה בפגיעה בעור (תיק בל 2413/09) ובמסגרת תצהיר שהוגש באותו תיק הוא התייחס לכך שהוא לא קיבל כל החלטה מטעם הנתבע בתביעתו לעניין האוטם.

5.         בתום הדיון המוקדם, אשר התקיים ביום 6.6.12, הוחלט שלא לדון בטענת התיישנות כטענה מקדמית, אלא יחד עם הדיון לגופו.

על כן, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. כמו-כן, הוגשה הודעה שנגבתה מן התובע על ידי חוקר המוסד.

מטעם התובע הוגשו גם חומר רפואי וטופס תביעה לדמי פגיעה.

6.         טענת התיישנות

            תקנה 1 ב' לתקנות קובעת:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר ".

בהתאם לתקנה, תנאי למירוץ תקופת ההתיישנות (של 12 חודשים) הוא שניתנה החלטה בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך.

בענייננו, טופס התביעה לנתבע בגין האירוע הנטען מיום 10.11.05 הוגש ביום 19.11.07, קרי, לאחר כשנתיים מן האירוע שהתובע רואה בו כ"אירוע חריג". באותה תקופה הגיש התובע תביעה לנתבע להכרה של מחלת הפסוריאזיס כפגיעה בעבודה.  על אותה תביעה אכן קיבל התובע הודעה, והגיש תביעה לבית הדין.